בית ספר בקניה

במסגרת טיול לקניה, נועה מנשה מ”הופכים למידה למשחק” ואני ביקרנו בבית ספר במומבסה שבקניה.

מרוב שהתאהבנו במקום ובילדים, חזרנו לשם אחר כך עוד פעמיים, דיברנו עם המורים, התלמידים ומנהלת בית הספר ועשינו פעילויות שונות לתלמידים.

קצת מידע על בתי הספר בקניה:

בקניה יש חוק חינוך חינם, כמו בארץ. הלימודים חינם אבל יש תוספות שונות- ביגוד, ציוד ועוד. התוספות האלה מונעות מתלמידים רבים להגיע לבית הספר ולכן לא כולם לומדים בבתי הספר. בכפרים רבים ובמשפחות מרובות ילדים, ילדים רבים לא הולכים לבית הספר.

מהגן, השפה המדוברת במסגרות החינוכיות היא אנגלית. מלבד שיעור סווהלית, כל הלימודים נעשים באנגלית. זה כחלק מהחוק בקניה.

אין בקניה ארגון או הסתדרות המורים. כולם עובדים לפי חוזים אישיים. בבית ספר ציבורי המורים מרוויחים בין 8,000-15,000 שילינג קנייתי (כ70-130 דולר) ובבית ספר פרטי המורים מרוויחים כ50,000 שילינג קנייתי (כ430 דולר). איך המורים והמדריך שלנו אמרו להם- הם מרוויחים בעיקר שליחות (מוכר לכם?!). המורים לומדים בין 3-5 שנים כדי להיות מורים. יש הרבה הערכה למורים והקשר שלהם עם ההורים טוב. אין אסיפות וימי הורים אבל כשצריך הם מזמנים את ההורים.

בבית ספר לומדים את כל המקצועות ה”רגילים”- לימודי ליבה, ספורט, וכו’.

הלימודים בבית הספר מתחילים בשעה 8. הילדים מגיעים מכל רחבי האזור (מרחק של כמה קילומטרים). ב12 בצהריים התלמידים “קופצים” הביתה לא.צהריים (למי שאין כסף, יש מטבחון ומכינים להם אוכל בבית הספר) ומכיתה ה’ חוזרים ללמוד מ14:00-17:00. את שיעורי הבית הם עושים בבית הספר. בבית הם לא לומדים (עד שהם מגיעים הביתה כבר מחשיך). לפעמים, הבוגרים יותר לומדים גם עד יותר מאוחר כי הם צריכים להשלים את השעות והחומר שהם לא למדו בזמן הקורונה (בזמן הקורונה היה סגר ולא היה להם לימודים בזום או בכל דרך אחרת).

כששאלנו את המדריך מה עושה מי שגר במרחק 10 ק”מ בהפסקת צהריים התשובה הייתה- “לומד לרוץ כדי להספיק”. התלמידים מגיעים לבית הספר ברגל, העשירים יותר מגיעים באופניים.

מבחינת בעיות משמעת- כמעט ואין. למה? כי יש מקל. תלמיד שמפריע חוטף 2-3 מכות מהמקל (למרות שזה לא חוקי בקניה, זה עדיין קורה ברוב בתי הספר) והתלמיד מקבל מכתב מהמורה להורים. בפעם השנייה והשלישית כבר מזמנים הורים ואם ההתנהגות ממשיכה- מעיפים את התלמיד מבית הספר.

בית הספר שהיינו בו שייך לכנסיית ישראל (זה שם הכנסייה). רוב הלומדים נוצרים אך יש גם מוסלמים שלומדים בבית הספר. בבית הספר לומדים מגיל 3 ועד גיל 14 (כיתה ח’). כ20-40 תלמידים בכיתה. סך הכל כ330 תלמידים בבית הספר. בבית הספר אין חשמל. כשהמורה רצה להראות לתלמידים משהו בחוברת, הוא פשוט הרים את החוברת והצביע על התמונה. הלמידה בכיתה היא פרונטלית. בשיעור ספורט (פעמיים בשבוע) הם יוצאים לחצר.

כמו שכתבתי בהתחלה, אחרי הביקור הראשוני בבית הספר ביקשנו להגיע שוב לבית הספר. נכנסו לכיתה ה’-ו’. בתיאום מראש, צפינו מספר דקות במורה ולאחר מכן אנחנו עשינו לתלמידים מספר פעילויות. השיעור שנכנסו אליו היה שיעור אנגלית. המורה לימד פרונטלית- כתב על הלוח והתלמידים העתיקו, שאל שאלות וביקש דוגמאות. בכל פעם כשתלמיד הצביע וקיבל רשות דיבור, הוא נעמד, אמר את התשובה ואז חזר לשבת.

נועה לימדה אותם את השירים שלה באנגלית ואני שיחקתי עם התלמידים מספר משחקים- משחק עם בלון שבו נתנו קטגוריה וכל תלמיד שקיבל את הבלון אמר מילה שקשורה לאסוציאציה, משחק עם פתקיות ורודות וירוקות. בכל פעם אנחנו או התלמידים אמרנו משפט- אם המשפט היה נכון לגבי התלמידים הם הרימו את הפתק הורוד, אם הוא לא נכון לגביהם- הם הרימו את הפתק הירוק.

כל כך נהנינו עם התלמידים, שביום האחרון שלנו לטיול החלטנו לחזור לבית הספר ולכיתה “שלנו” לפני הטיסה.

הפעם, נועה ואני חילקנו את הכיתה לשתי קבוצות- חצי כיתה שיחקה עם נועה במשחקי האנגלית שלה וחצי יצאו איתי לחצר ושיחקנו במשחקים שונים (לאחר מכן התחלפנו). אליי הצטרפו עוד כמה ילדים מכיתה אחרת שממש רצו להצטרף (מי אני שאגיד להם לא). שיחקנו במסירות עם כדור וכשהמוזיקה נעצרה התלמיד שאצלו היה הכדור הרים קלף עם שאלה/משימה, דג מלוח, מחבואים, קווה קווה דה לה אומה, קפיצה בדלגית ועוד. אגב, אלו גם המשחקים שהם משחקים ביום יום, רק בשפה אחרת . גם המורים שיתפו פעולה ושיחקו ביחד איתנו.

השאלות במשחק השאלות שלי נלקחו מתוך שאלות שמורים שאלו בדף הפייסבוק שלי. הנה מקבץ מהתשובות שלהם:

מה תרצי/ה לעשות בעתיד?- “רופא”, “מורה”, “מדריך טיולים”.

האם יש לכם בעלי חיים?- “לא”. המדריך שלנו הסביר לנו שאין להם בעלי חיים כמו כלבים וכו’ זה שהם צריכים לטפל בהם ולהאכיל אותם וזה יקר. תרנגולות לעומת זאת, תמצאו בשפע…

כמה אחים יש לך?- “3 אחים ואחות”, “אח אחד”, “5 אחים”.

מה השיעור האהוב עלייך?- “אנגלית”, “מתמטיקה”.

מה התחביב שלך?- “ללמוד”, “לרכב על אופניים”, “לשחק בכדור”, “לבשל”.

מה תרצו לדעת על ישראל?- “על אברהם אבינו”, “האם ישראל ועזה עדיין במלחמה?”

איך את/ה מגיע/ה לבית הספר ומה המרחק שלך מבית הספר?- “בערך 2 קילומטר, ברגל”, “5 קילומטר ברגל”.

מה המשחק האהוב עלייך- “מחבואים”, “כדורגל”, “דג מלוח” (הם אמרו לי את שמות המשחקים בסווהלית, אבל כשביקשתי שיסבירו לי על המשחקים, אלו המשחקים).

יש תשובות שכמובן שהרחבתנו עליהם. אני סיפרתי קצת על חג סוכות והראיתי להם תמונות של סוכה (הסוכה יותר טובה מחלק מהבתים שלהם).

בסיום, הבאנו מתנות לכיתה- נועה הביאה את משחקי האנגלית שלה ואני הבאתי להם כדור ודלגיות.

וואוווו…. איזה כיף ועוצמתי היה לנו. אם לא הייתה היום הטיסה לארץ כנראה שהיינו מבקרות שם שוב. אגב, מסתבר שגם כאן היה חג באותו היום (סוג של יום העצמאות). אין בית ספר אבל בגלל הפעילות שלנו המורים, המנהלת והתלמידים הגיעו במיוחד. גילינו את זה רק כשהגענו לבית הספר.

המסקנות שלי מהביקור-

ילדים זה ילדים. לא משנה מאיפה הם בעולם. את אותם תשובות פחות או יותר הייתי מקבלת גם מתלמידים בארץ. למרות שהם חיים בעוני וחשופים להרבה פחות גירויים, עדיין הם מאושרים ועם שאיפות לעתיד.

מסקנה נוספת- איזה משמעותי זה שלומדים בבית הספר את כל המקצועות באנגלית. האנגלית שלהם ממש טובה והיה קל לתקשר איתם.

יש לכם שאלות נוספות על בית הספר? אתם מוזמנים לכתוב כאן ואם אדע את התשובות אענה עליהם.

עניין אתכם? מוזמנים לקרוא גם על בית ספר בטנזניה שביקרתי בו בעבר.